<h1>או"ז הלכ' עירובין סימן ק"מ</h1>
<h2>דף קמח.</h2>
ההוא ליפתא דאתא למחוזא פירש רבי' שמואל זצ"ל ביו"ט ראשון. נפק רבא חזיא דכמישא שרא למזבן מינה אמר הא ודאי מאתמול עקורה מאי אמרת מחוץ לתחום אתא הבא בשביל ישראל זה מותר לאכלה ישראל אחר וכל שכן הא דאדעתא דעכו"ם אתא, כיון דחזא דמפשי ומייתי אסר להו. ואמרי' נמי בפ' מי שהוציאוהו [מ"ז, ע"ב] הנהו דיכרי דאתו למברכתא שרא להו רבא לבני מחוזא למזבן מנייהו. משמע מהלין תרי עובדי דמותר ליקח מחנוני עכו"ם ביום טוב וקשה על דברי הגאונים שפירשו ההיא דפרק אין צדין [כ"ט, ע"ב] דתנן אומר אדם לחבירו תן לי בצי' ואגוזים במנין וכן ההיא דשבת פרק שואל דתנן מניח טליתו אצלו ועושה עמו [חשבון] לאחר השבת דדוקא חנוני ישראל אבל לא חנוני עכו"ם. ובספר המקצועות כתוב זו ששנו חכמים הולך אדם אצל חנוני הרגיל בחנוני ישראל לא בחנוני עכו"ם שיש לחוש לביצה ולדבר המחובר ולדבר הניצוד ביום טוב ולדבר שבא מחוץ לתחום ואסור ליטול מן העכו"ם ביום טוב אבל בחנוני [ישראל] מותר ליקח ממנו כל דבר ביו"ט ואין לחוש לפי שלא נחשדו ישראל על כך והלכתא חנוני [עכו"ם] אסור איסורא גדולה חנוני ישראל מותר וכן פירשו הגאונים וראשי ישיבות זכרונם לברכה עכ"ל. ורבי' שמואל בר נטרונאי זצ"ל מבון הביא ראיה לדבריהם מירושלמי שלהי פ' אין צדין [לפנינו ליתא שם] דתני אומר אדם לחנוני ישראל תן לי כלה של תבלין אצל טבח ישראל הרגיל אצלו תן לי ירך אצל פטם ישראל הרגיל אצלו תן לי תור או גוזל אצל נחתום ישראל הרגיל אצלו תן לי ככר אצל חנוני ישראל הרגיל אצלו תן לי נ' אגוזים ועשרה בצים, בכולהי תני ישראל משמע דוקא ישראל ולא עכו"ם וכן פירש רבי' יצחק בר' יהודא זצ"ל דוקא חנוני ישראל וכן נהג רבי' אליעזר בר' נתן זצ"ל דוקא חנוני ישראל. ובה"ג בהלכות יו"ט כתב דהא דת"ר הולך אדם אצל טבח הרגיל אצלו ה"מ ישראל אבל חנוני עכו"ם כל מילי דאיתיה במחובר א"נ כגון קימחא דאיכא למימר [דאיטחון ביו"ט א"נ בצים] דאיתיליד ביום טוב אסור למשקל מניה מיהו מתוך דבריו משמע דאפי' בחנוני עכו"ם הרגיל אצלו מותר ובלבד שלא יהא מאילו הספיקות שכת' מיהו בספר המקצועות משמע דכל דבר אסור ליקח מחנוני עכו"ם שמא בא מחוץ לתחום וקשה לדבריהם מההיא ליפתא ומהנהו דיכרי דשרי רבא למזבן מן העכו"ם ביום טוב. ופי' רבינו יואל בר יצחק הלוי זצ"ל מבו"ן דהנהו דיכרי דאתו למברכתא הוה בחנוני ישראל דהנהו דיכרי אייתינהו דורון לחנוני ישראל ביו"ט ושרי להו רבא לבני מחוזא למיזבן מחנוני ישראל שהובאו לו ביום טוב כדאמרי' הבא בשביל ישראל זה שמותר לישראל אחר וההוא ליפתא איכא נמי לפרש בחנוני ישראל ודרך בני מחוזא שהיו החנונים קונים במדה בג' או בד' פשיטים וסכום היה למידה שהיו קונים בג' ג' או בד' ד' ומנהג הכפריים עכו"ם שהיו מקבלים פשיטים מן העכו"ם ומן הישראלים שהם חנונים כדי להביא לאחר יום או יומים לעיר הלפתות כמו שמנהג עדיין שמקבלים העכו"ם פשיטי' מן היהודים באמנה על התבואה עד שמביאים להם כך מנהג בני מחוזא והכי פירוש ההוא ליפתא דאתו למחוזא שאיחר העכו"ם להביאו עד יו"ט (שני) לחנוני ישראל שקנאו ממנו מאתמול נפק רבא לראותו בבית חנוני ישראל וראה שמאתמול נעקרו ואמר הבא בשביל ישראל חנוני זה מותר לישראל אחר לקנותם מחנוני ישראל זה וכל שכן הכא דאיכא עכו"ם שקנו גם הם [מיד] זה העכו"ם ואיכא למימר בשביל העכו"ם הביאו כי אמר בלבו אין ישראל לוקחין וקונין ביו"ט אפי' מישראל חבירו והביאו לעכו"ם. כיון דחזא דמפשי העכו"ם להביא לחנוני ישראל והיו מתכונים כדי שיהא לישראל למכור ולהשפיע לישראל הדרים שם הוי כמו שמביא אדעתא דכל ישראל דניחא לעכו"ם שיקנו אחרים מן החנוני כי גם הוא נשכר במה שמוכר לו ועדיפא מהא דאמר לעיל כל דאתא לבי ריש גלותא אדעתא דכולהו רבנן אתא.
<h2>דף קנא.</h2>
פסק רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל שאם הביאו בשבת שום חפץ ממקום רחוק אותו ישראל אסור להשתמש בו למוצ"ש עד כדי שיעשו כדי שיובאו ממקום שהובאו משם דאף על גב דאיסור תחומין אינן אלא מדרבנן צריך להמתין כדי שיעשו כדתנן במסכת שבת בפ' שואל [קנ"א, ע"א] עכו"ם שהביא חלילין לא יספוד בהם ישראל אא"כ באו ממקום קרוב בתוך התחום ואמרינן בגמ' מאי מקום קרוב רב אמר קרוב ממש כלומר בידוע לנו בירור הדבר דממקום קרוב באו כגון שראינום שהיו שם בשבת. ושמואל אמר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו כלומר אפי' הביאום מחוץ לעיר אנו תולים להתיר ואמרי' שמא בתוך התחום לנו בערב שבת וסופדין בהם למוצאי שבת מיד, ושמואל אמר ה"ק מתני' לא יספוד בהם ישראל אא"כ יש לתלות שבאו ממקום קרוב ולאפוקי בידוע דמחוץ לתחום [באו] כך פירש"י הרי משמע אבל אם באו מחוץ לתחום לא יספיד בהם ישראל עד שימתין בכדי שיובאו. ואין לדחות דבמת החמירו טפי כדתנן התם עשו לו ארון אם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית אע"ג דבעלמא סגי בכדי שיעשו, דלא דמי דהתם טעמא שגנאי הוא למת שימצא כל שעה קבור בקבר הנעשה בשבת בשביל ישראל והלכך אסור לעולם אבל הכא גבי הבאת חלילין חוץ לתחום לא שייך האי טעמא. ושלהי יציאות השבת [י"ח, ע"ב] ת"ר לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין ותניח (לחוץ) [לתוך] התנור ע"ש עם חשיכה ואם נתנה למוצ"ש אסור בכדי שיעשו ואע"ג דליכא אלא איסורא דרבנן גזירה שמא יחתה מיהו ל"ד דסוף סוף איסור מלאכה יש בדבר שמבשל. ואין להתיר מההיא דפ' אין צדין דא"ר פפא הלכתא עכו"ם שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר אסור ולערב אסור בכדי שיעשו ואם לאו בתוך התחום מותר חוץ לתחום אסור ולא קאמר הכא חוץ לתחום אסור ולערב אסור בכדי שיעשו כדאמר ברישא גבי מחובר אלמא לא בעי המתנה לערב באיסור תחומין דרבנן ולא הוצרך לחזור ולשנות, דה"פ ואם לאו שאין במינו במחובר תוך התחום מותר חוץ לתחום אסור כדין מחובר שאסור בכדי שיעשו ותו דלערב אסורין בכדי שיעשו דקאמר לעיל משמע דקאי בין אמחובר בין אהבאה ועוד אומר רבי' יצחק [והתוס' והרא"ש בביצה הביאו בשם ר"י להיפך וצ"ע] שהמוליך מכרך זה לכרך זה למקום רחוק איכא איסורא דאורייתא נמי דאיכא רה"ר דסרטיא ופלטיא. ומספקא ליה לרבינו יצחק אם הוליך החפץ בשבת עשרה פרסאות או יותר אם נתיר בכדי שיעשו למוצ"ש בלילה אם היה הולך כל הלילה אע"פ שאין רגילות לילך כל הלילה לשלוח חפץ לחבירו אם אין שעה צריכה לכך וצורך גדול, דגבי מרחץ המרחצת בשבת [לא] שרינן בפ' שואל [שם] למוצאי שבת לאלתר אלא אם יש אדם חשוב שמחממין לו עשרה קומקומין בבת אחת הא ליכא אדם חשוב לא אף על פי שאיפשר היה לו לעשות, ה"נ לא שנא ואין הליכת כל הלילה מן החשבון רק כמו שרגילות לילך או שמא הליכת הלילה יותר חשובה ורגילות. אמנם דבר שנעשה בשבת בשביל עכו"ם א"צ להמתין בכדי שיעשו מדאמרי' בפ' שואל [שם] גבי מרחץ המרחצת בשבת אם רוב עכו"ם רוחץ בה מיד אם רוב ישראל ימתין בכדי שיעשו ואפי' בשבת שרי כדתנן בפ' כל כתבי הקודש [קכ"ב, ע"א] נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל. ובתוספות ריב"א ממסכת ביצה כתב דמדלא מסיק על דבר הבא מחוץ לתחום ולערב נמי אסור בכדי שיעשו כדמסיק ברישא על המחובר ש"מ דא"צ להמתין בכדי שיעשו לדבר הבא מחוץ לתחום ודוקא ביו"ט הוא דאיכא למיהב חילוק בין מתוך התחום לחוץ התחום דליכא איסור הוצאה אבל בשבת אפי' הביא מתוך התחום אסור לכל ישראל וגם לערב בכדי שיעשו מפני שנעשה בהם מלאכת הוצאה בשבת עכ"ל. והא דאמר בפרק אין צדין חוץ לתחום אסור והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר פירשתי לקמן בפ' מי שהוציאוהו [מ"ז, ע"ב] באיזה עיר מיירי גבי הנהו דיכרי דאתו למברכתא.
